טו בשבט

נהוג לאכול פירות משבעת המינים של ארץ ישראל: חיטה, שעורה, גפן (ענבים), תאנה, רימון, זית ותמר, כי הם נזכרים בתורה כבעלי חשיבות מיוחדת.

הקרן הקיימת לישראל (קק"ל) נוטעת עצים בט"ו בשבט מאז תקופת העליות הראשונות לארץ ישראל.

עץ השקדייה, כי הוא העץ הראשון שמתחיל לפרוח בארץ ישראל בתקופת החג.

שבעת המינים הם: חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית ותמר. הם מסמלים את השפע של ארץ ישראל, ולכן נוהגים לאכול אותם בט"ו בשבט.

בעבר התמקדו בעיקר במצוות הקשורות לחקלאות, ואילו היום החג הפך ליום של נטיעות, שמירה על הסביבה וחינוך אקולוגי.

סדר ט"ו בשבט הוא מעין טקס חגיגי שבו אוכלים פירות שונים, במיוחד משבעת המינים, ואומרים עליהם ברכות כמו: "בורא פרי העץ" ו"בורא פרי האדמה".

ט"ו בשבט מלמד אותנו לכבד את הטבע ולשמור עליו, לעודד נטיעת עצים, לצמצם זיהום ולדאוג לאיכות הסביבה.

ט"ו בשבט הוא תאריך קבוע בלוח השנה העברי, והוא מציין את "ראש השנה לאילנות", כלומר הזמן שבו מתחילים לחשב את גילם של העצים לפי ההלכה היהודית.

עצים תורמים לייצור חמצן, מספקים מזון וצל, מונעים סחף קרקע, משפרים את איכות האוויר ומסייעים במניעת שינויי אקלים.

בתקופות קדומות, במיוחד בגולה, היה קשה להשיג פירות טריים מארץ ישראל, ולכן היו שולחים פירות מיובשים כדי לשמור על הקשר לארץ ישראל.

משום שזהו התאריך שבו מתחילים לחשב את שנת המעשרות של הפירות, והוא מסמן את תחילת מחזור הגידול החדש של העצים בארץ ישראל.

העצים מספקים לנו חמצן, צל, פירות, עץ לבנייה, ועוד. נטיעת עצים עוזרת לשמור על הסביבה, למנוע סחף קרקע ולשפר את איכות האוויר.

יהודים בגולה נהגו לאכול פירות מארץ ישראל, בעיקר פירות יבשים, כדי לשמור על הקשר לארץ.